×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
דין המוכרת ומוחלת כתובתה, ובו ז׳ סעיפים
(א) יְכוֹלָה אִשָּׁה לִמְכֹּר כְּתֻבָּתָהּ אוֹ לִתְּנָהּ לַאֲחֵרִים, בֵּין כֻּלָּהּ בֵּין מִקְצָתָהּ, וְהַלּוֹקֵחַ וְהַמְקַבֵּל עוֹמְדִים בִּמְקוֹמָהּ, שֶׁאִם תִּתְאַלְמֵן אוֹ תִּתְגָּרֵשׁ יִקְּחוּ הֵם כְּתֻבָּתָהּ, וְאִם תָּמוּת בְּחַיֵּי הַבַּעַל אֵין לָהֶם כְּלוּם. וְאִם מָכְרָה לְבַעֲלָהּ, הַמֶּכֶר מֶכֶר וְאָסוּר לְהַשְׁהוֹתָהּ אֶלָּא אִם כֵּן יִכְתֹּב לָהּ אַחֶרֶת בְּעִקַּר הַכְּתֻבָּה.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זחלקת מחוקקבית שמואלבאר היטבביאור הגר״אטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףפרישהב״חעודהכל
(א) ברייתא ב״ק דף פ״ט ע״א
(ב) שיעור עיקר הכתובה מפורש בסימן ס״ו
(א) אין להם כלום – בטור סיים ע״ז ולפיכך אין הלוקח קונה אותה אלא בדבר מועט ולכאורה תמוה הוא לאיזה צורך כ׳ כן ונראה שכתב דבר זה דרך פירש על מה שנזכר בגמרא בהרבה דוכתי שאשה מוכרת כתובת בטובת הנאה דהכוונה למכירה שזכר הטור באיזה אופן היא ואין דרך לקנותה אלא בדבר מועט ע״כ קראו חכמים למכירה זו טובת הנאה.
(א) למכור כתובתה או ליתנה לאחרים. ולא שייך לו׳ שתהא קלה בעיניו להוציאה דהא כשיוצי׳ אותה יצטרך הבעל לשלם להאחרים אבל כשמוכרת לו או נותנת לו שייך לו׳ שתהיה קלה בעיניו להוציא׳ ע״כ צריך לכתוב לה כתובה אחרת:
(ב) ואם מכרה לבעל׳. ה״ה נתנה או מחלה לבעל׳ כמ״ש בסמוך סעיף ד׳:
(ג) המכר מכר ואסור להשהות׳. ואם מת או גירשה קודם שכת׳ לה כתוב׳ אחרת אין לה עליו כלום:
(א) יכולה האשה למכור וכו׳. ולא חיישינן שתהיה קלה בעיניו להוציאה דהא כשירצה לגרשה יתבע הלוקח אותו עם הכתובה אבל כשמוכר׳ לבעלה אז תהיה קלה בעיניו לגרשה וצריך לכתוב לה כתובה אחרת:
(ב) המכר מכר. ואם מת קודם שכתב לה כתובה אחרת אין לה כתובה ואם חי הוא צריך לכתוב לה כתובה אחרת היינו מתנה ועיין סס״ז:
(א) מכר – ואם מת או גירשה קודם שכתב לה כתובה אחרת אין לה עליו כלום ח״מ ב״ש:
(א) בין כו׳ – כמש״ש ב׳ דקאמר כגון דנפיש כו׳:
(ב) ואם מכרה כו׳ ואסור כו׳ – שם:
(ג) בעיקר כתובתה – שם וערש״י שם ד״ה נוקמה כו׳:
יכולה אשה שתמכור כתובתה או ליתנה לאחרים, בין כולה בין מקצתה, והלוקח והמקבל עומדים במקומה שאם תתאלמן או תתגרש יקחו הם כתובתה. ואם תמות בחיי הבעל אין להם כלום. לפיכך אין הלוקח קונה אותה אלא בדבר מועט. ואם מכרה לבעלה המכר מכר ואסור להשהותה כדפירשתי לעיל, אלא אם כן יעשו לה אחרת בעיקר הכתובה.
(א) יכולה אשה שתמכור כתובתה או ליתנה לאחרים בין כולה בין מקצתה והלוקח והמקבל עומדים במקומה וכו׳ ואם מכרה לבעלה המכר מכר ואסור לשהותה וכו׳ בפרק החובל (בבא קמא פט:):
(ב) ומה שכתב כדפרישית לעיל הוא בסימן ס״ו:
(א) אלא בדבר מועט נראה שכ״כ משום שכתב בסמוך אבל אם אמרה שנפרעה קודם המכר אינה נאמנת במיגו דאי בעיא מחלה השתא דהטעם הוא דאז צריכה לשלם ללוקח כל הדמים ואם מכרה קודם אינה משלמת אלא דבר מועט. גם יש נפקא מינה דאין דין אונאה בקנין זה:
(ב) כדפרישית לעיל בסימן ס״ו:
(ואפילו אם מת הבעל עיין מזה לעיל סימן צ״ו כ״פ):
(א) יכולה אשה וכולי עד אבל אם היא חיה צריכה לישבע שלא נפרעת כבר כתבתי דבגרושה אעפ״י דאינה צריכה לישבע על אתפסת צררי בטענת שמא אפ״ה צריכה לישבע מספק שמא תפסה משלו כשטוען אישתבע לי כמ״ש לעיל סוף סי׳ צ״ז ע״ש ולכן כתב רבינו כאן דאם היא חיה צריכה לישבע שלא נפרעת דלא מיבעיא אם טען הבעל ברי דאתפסה צררי אלא אפי׳ בטענת שמא אישתבע לי שלא תפסת משלי כלום וכ״ש בטענת ספק על אפוטרופסות ומשמע מדברי רבינו כאן דבדלא פטרה משבועה קמיירי דאילו פטרה משבועה אינה צריכה לישבע כנגד בעלה אעפ״י דמכרה לאחרים:
(ב) ומ״ש רבינו לעיל בסי׳ צ״ח דאם היא חיה לא יתנו ללקוחות כלום אא״כ תשבע היא שלא נפרעת אעפ״י דלשם כשפטרה משבועה קאמר מ״מ צריך לומר דהך בבא מיירי בדלא פטרה משבועה כדפרישית לעיל ס״ג ותדע דאי איתא דמיירי אפילו פטרה משבועה נמי צריכה לישבע א״כ ק׳ לאיזה צורך כתב רבינו כאן דמיירי בדלא פטרה דצריכה לישבע הא אפי׳ כשפטרה כתב לעיל דצריכה לישבע כ״ש בדלא פטרה אלא בע״כ דלעיל וגם כאן מיירי בדלא פטרה אלא דכאן הוא גוף הדין של מכירת כתובה לבעל ולאחרים בכל חילוקי דינים ולעיל לא כתבו רבינו אלא איידי דכתב דין הבאים ברשותה כגון אם מכרה כתובתה לאחרים כתב ג״כ אותו הדין דשבועה היכא דלא פטרה אבל פטרה א״צ לישבע ומיהו כל זה דוחק אלא נראה דלעיל בסי׳ צ״ח אפי׳ פטרה משבועה קאמר דכשהיא חיה לא יתנו ללקוחות אא״כ תשבע היא דאיכא למימר דלא פטרה אלא כשטוען עליה שמא אבל כשטוען ברי שנפרעת והיא מכחישתו מזה לא פטרה ואע״ג דבלא מכרה כתובתה איהי גופה נמי לא מצי גביא כשטוען ברי אפ״ה אתי לאשמועינן דאפילו מכרה אם אינה רוצה לישבע יפסידו הלקוחות ולא אמרינן כיון שזה קנה בתקנת חכמים וגם קנה בשעה שכבר פטרה אינו בדין שיפסיד בשביל שאינו רוצה לישבע על טענת ברי אלא יפסיד ואיהו דאפסיד אנפשיה וכאן בסימן זה קמיירי בדלא פטרה משבועה כלל קאמר דאם היא חיה צריכה לישבע אף על טענת שמא תפסה משלו וכל שכן על שמא דאפוטרופסת ואם אינה רוצה לישבע יפסידו הלקוחות וא״ת כיון שכתובה בידה או ביד הלקוחות היאך יכול לטעון בברי פרעתיך דאם כן לא ה״ל לפרוע עד שיחזרו הכתיבה ועיין יישוב דבר זה לעיל סוף סימן ק׳:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זחלקת מחוקקבית שמואלבאר היטבביאור הגר״אטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףפרישהב״חהכל
 
(ב) הַמּוֹכֶרֶת כְּתֻבָּתָהּ לַאֲחֵרִים וּמֵת הַבַּעַל בְּחַיֶּיהָ, אִם מֵתָה קֹדֶם שֶׁנִּשְׁבְּעָה עַל כְּתֻבָּתָהּ אֵין לַלּוֹקֵחַ וְלַמְקַבֵּל כְּלוּם. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, כְּשֶׁנִּתְאַלְמְנָה וּמֵתָה, שֶׁהִיא לֹא הָיְתָה יְכוֹלָה לִפָּרַע מִן הַיְתוֹמִים אֶלָּא בִּשְׁבוּעָה. אֲבָל אִם נִתְגָּרְשָׁה וּמֵתָה, לָקוֹחוֹת נִשְׁבָּעִים שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא פְּקָדַתְנוּ, וְנוֹטְלִים. וְדַוְקָא שֶׁמֵּתָה, אֲבָל אִם הִיא בַּחַיִּים צְרִיכָה לִשָּׁבַע שֶׁלֹּא נִפְרְעָה, וְאִם אֵינָהּ רוֹצָה לִשָּׁבַע יַפְסִידוּ הַלָּקוֹחוֹת. וְאִם אָמְרָה שֶׁנִּפְרְעָה אַחַר שֶׁמָּכְרָה, נֶאֱמֶנֶת, בְּמִגּוֹ שֶׁאִם הָיְתָה רוֹצָה לִמְחוֹל. אֲבָל אִם אָמְרָה שֶׁנִּפְרְעָה קֹדֶם הַמֶּכֶר, אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זחלקת מחוקקבית שמואלבאר היטבביאור הגר״אפתחי תשובהטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףפרישהב״חעודהכל
(ג) ציינתיו בסימן ל״ז סעי׳ א׳
(ד) נתבאר בסימן הנזכר ובסי׳ צ״ח וממ״ש שם סעי׳ ח׳
(ה) גם זה שם בסימן צח וציינתיו שם
(ו) טור מדברי הרא״ש שם בפסקיו
(ב) אבל אם היא בחייה צריכה לישבע לעיל סימן צ״ח ס״ק ג׳ מבואר אפלו אם כתב לה פטור על השבועה לא מהני נגד הלקוחות וכאן לא הוצרך לכותבו רק דרך כלל דסמך על מ״ש שם כנלע״ד.
(ג) צריכ׳ לישבע שלא נפרע כבר זכרנו בסי׳ צ״ו וצ״ט דגרושה כשהבעל אומר שתשבע ואלמנה מן היתומים שוים וכן נמי כאן.
(ד) קודם המכר אינה נאמנת א״ל להימנ׳ במגו שאם היתה רוצה למחול דאי היתה מוחלת צריכה לשלם ללוקח כל הדמים הנזכרים בכתובה אבל אם נפרעת קודם אינה משלמת (רק הדמים שקבלה מן המוכר דהוה מקח טעות אשר״י ואפי׳ לדברי המפרשים דכל מוחל לשטר חוב אינו חייב לשלם אלא דמי מכר מ״מ כ״ע לאו דינא גמירי והיה יראה למחול דסברא שמא תתחייב לשלם כל דמי השטר אבל מה שאמרה שנפרע׳ קודם המכר דבר ידוע הוא כיון שמקח טעות היה הדמים חוזרין אשר״י.
(ד) אין ללוקח ולמקבל כלום. בח״מ סי׳ ס״ו סעיף ט״ז פסק דהקונה מהמלוה שט״ח שיש לו על הלוה ומת הלוה אם אחר שלקחו מת נשבע הלוקח שלא אמר לו המוכר כלום ושאינו יודע ששטר זה פרוע וגובה שטרו ואף אם המוכר מת וא״א בזה כבר נתחייב המוכר שבוע׳ לבני הלוה דכיון שמכרו אין עליו עיקר החיוב אלא שמשביעין גם את המוכר אם הוא חי מפני שנאמן לו׳ פרוע מיגו דאי בעי מחלה ואם כן קשה על פסק זה שפסק כאן הטור דאם אשה מכרה כתובתה לאחרים בחיי הבעל ומת הבעל ואח״כ מתה היא קודם שבוע׳ אין ללוקח כלום דהא אף שמת בעלה בחייה לא דמי למת לוה בחיי מלוה דהא כבר מכרה הכתוב׳ ואין עליה עיקר החיוב ומאחר שהלוקח קיים אף שמתה האשה ישבע הלוקח שלא פקדנו ויגבה הכתובה ובאמת דיש לחלק בין כתובה לשט״ח דמכירת שט״ח היא מכירה ודאית כשיגיע הזמן ואין השבועה ודאית דהא אם לא יטעון הלוה פרעתי ואין כאן שבועה אבל מכירת כתובה היא מכירה גרועה דשמא לא תבא לידי גביה לעולם כי היא תמות בחייו ואף אם תבא לידי גביה אין גביית כתובה רק בשבועה דאשה לאו לגירושין עומדת ובאלמנו׳ אין גובין אלא בשבוע׳ ע״כ מעיקר׳ מכירה גרועה היא ואין הלוקח גובה כל שלא נשבעה האלמנה קודם שמתה וכן מצאתי בדברי הרמב״ם פי״ז מה״א דין י״ז יש לאשה למכור כתובתה וכו׳ ואם מתה היא בחיי בעלה או קודם שנשבעה אין לה כלום ומ״מ צריך ראיה לדין זה דהרמב״ם אפשר דלא ס״ל אפילו במוכר שט״ח שהלוקח ישבע כל שמת מוכר אבל להרא״ש והר״ן שכתבו גבי מוכר ש״ח שהלוקח נשבע אף שמת מוכר צריך ראיה מנ״ל דלא ס״ל כן גבי כתובה וראיתי בדברי הרא״ש סוף שבועות שהשוה דין כתובה לדין שט״ח שמביא ראיה למוכר שט״ח מדברי הרמב״ם הנ״ל (דין י״ז שהבאתי לפני זה אלמא דס״ל להרא״ש דחד דינ׳ אית להו ודו״ק):
(ה) אבל אם נתגרשה ומתה. כלומר אף על פי שאח״כ מת גם הבעל מ״מ הואיל והיא מתה תחלה ה״ל מת מלוה בחיי לוה ויורשי המלוה גובין מיורשי הלוה וה״ה לקוחות גובין מיורשי הלוה בשבועה שלא פקדנו המוכר:
(ו) אבל אם היא בחייה צריכה לישבע. אם המגרש חי וטוען ברי שפרע לאשה צריכה היא לישבע ואם המגרש מת ובאים לגבות מן יורשיו צריכים שניהם לשבע שהב״ד טוענין ליורשים שאם היה אביהם חי היה יכול לטעון פרעתי לאשה או ללקוחות וע׳ כאן בב״ח מ״ש וכבר כתבתי לעיל סי׳ צ״ח סק״ה שאין דבריו ברורים ואין על הגרושה שום שבועה אם לא בטענת ברי כמו כל מלוה ואם פטרה משבועה אין לו עליה שום שבועה אפילו טוען ברי וסתמא קתני במשנה אינו יכול להשביעה:
(ז) יפסידו הלקוחות. וכלומר והלקוחות חוזרין עליה ואם היא מודה שנפרעה קודם המכירה אם כן הוי מכירה בטעות ומחזרת להם הדמים מועטים שקבלה מהם ואם נפרע׳ אח״כ מחזרת כל דמי הפרעון ששילמו לה:
(ח) קודם המכר אינה נאמנת. דלא שייך להאמינה במגו דמחילה דסברה שאם תמחול יפסקו לה ב״ד לשלם כל דמי הכתובה ללקוחו׳ כדעת הפוסקים דס״ל הכי אבל מה שטוענת שנפרעה קודם המכר דבר פשוט דהוי מקח טעות ואינה צריכה להחזיר רק דמים מועטים שקבלה מן הלקוחו׳ ועיין בח״מ סי׳ ס״ו סעי׳ ט״ו וט״ז ושם נתבאר שיש מחלוקת אם פרע הלוה למלוה אם נפטר בזה מן הלוקח ומכ״ש אם הב״ד מיחו בידו וכל מה שנתבאר שם שייך גם כאן:
(ג) אין ללוקח ולמקבל כלום. אף על גב דקי״ל הקונה שט״ח ומת המלוה ואח״כ הלו׳ /הלוה ואח״כ המלוה/ נשבע הלוקח וגובה כמ״ש בח״ה סי׳ ס״ו מחלק בח״מ קנין כתובה גרוע טפי דשמא לא תבא לידי גביה דהז״פ אינו חל עד אחר המיתה והוי כאלו מכרה לו אחר מיתת בעלה:
(ד) אבל אם נתגרשה ומתה. כלומר אף על גב דמת בעלה בחייה והיה עליה שבועה לגבות מן היתומים ומתה בלא שבועה מ״מ נשבעים הלוקחים וגובים אף על גב דמכרה בחיי הבעל מ״מ אחר הגירושין חל הז״פ והוי כאלו קנה באותו פעם ודינו כקונה ש״ח ומת אח״כ הלוה והמלוה דלוקח גובה כנ״ל ולא כח״מ שכ׳ דאיירי במתה היא ואח״כ הבעל אלא אפילו מת הבעל ואח״כ היא ל״ד לנתאלמנה אלא דומה ללוקח כיון הז״פ חל בעת הגירושין:
(ה) אבל אם היא בחייה. ובעלה מת צריכה לישבע היא והלוקח כמ״ש בח״ה דחיישינן שמא פרע לה או ללקוחות ע״ש סי׳ ס״ו ואם הבעל עדיין חי אז אם טוען ברי שפרע להאשה או ללוקח ישבע זה שאומר הבעל שפרע לו ועיין סי׳ צ״ח:
(ו) יפסידו הלקוחות. כלומר הלקוחות חוזרים עליה כמ״ש בח״ה סי׳ ס״ז:
(ז) ואם אמרה שנפרעה אחר שמכרה וכו׳. כ״כ הרא״ש פ׳ הכותב והטעם משום אם אומרת שנפרעה אחר שמכרה נאמנת במיגו דהא בידה למחול אבל אם אמרה שנפרעה קודם שמכרה י״ל דסבר׳ אם תמחול השתא צריכה לשלם כל הסך משא״כ אם אומרים שנפרעה קודם המכירה א״כ מכרה לו דבר שאינו שוה כלום א״כ א״צ להחזיר אלא מעות שנתן לה ועיין בהרא״ש ספ״ק דב״מ שם מבואר אם נמצא שובר נאמנת להחזיר לבעל במיגו דיכולה למחול ולא אמרינן דסברה אם תמחול צריכה לשלם כל דמי השטר ואפשר שם יש השובר לפנינו אין לחוש שמא השובר מזויף והיא סברה אם תמחול השתא חייב לשלם כל דמי השטר וכאן חיישינן לזה משום דאין ראיה לדבריה:
(ב) ומתה וכו׳ – ב״ש כתב דאיירי אפילו מת בעלה בחייה ואח״כ מתה. מ״מ נשבעים הלוקחים וגובים. והח״מ כתב דאיירי במתה היא ואח״כ הבעל ע״ש ועיין בח״מ סי׳ ס״ו סט״ו:
(ג) בחייה – ובעלה מת צריכה לשבע היא והלוקח כמבואר בח״מ סי׳ ס״ו ע״ש. ואם הבעל עדיין חי וטוען ברי שפרע לאשה או ללוקח ישבע זה שאומר הבעל שפרע לו ע״ש בש״ך ובסמ״ע וע״ע סי׳ צ״ח:
(ד) נאמנת – ש״ך בח״מ סי׳ ס״ו ס״ק נ״ו חולק ע״ז וכתב שם שהוא נגד הסברא ונגד כל הפוסקים להלכה דנאמנת ע״ש:
(ד) המוכרת כו׳ בד״א כו׳ – שבועות מ״ח א׳ ת״ש אבל כו׳ ובתוספתא מפ׳ הבאין ברשותה היינו לקוחות וכמ״ש הרא״ש בפרק הכותב וכנ״ל סי׳ צ״ח:
(ה) אבל כו׳ – הרא״ש בשבועות שם סי״ד ועח״מ סי׳ ס״ו סט״ו ולעיל סי׳ צ״ח:
(ו) ואם אמרה כו׳ – הרא״ש פרק הכותב ס״ס ד״ה ואם היא אומרת כו׳ ע״ש:
(א) קודם המכר אינה נאמנת – עי׳ בדגמ״ר שכ׳ ונ״מ היכא שכ׳ לה נדר ושבוע׳ אין לי עליך אבל אם לא כ׳ לה כך מה נ״מ אם אינה נאמנת הלא אין הלוקח יוכל להפרע מן הבעל עד שתשבע וכיון שהיא אומרת שנפרעת איך יגבה. כנה״ג בשם מהר״א ששון:
ואפילו אם מת הבעל בחייה, אם מתה קודם שנשבעה על כתובתה אין ללוקח ולמקבל כלום. במה דברים אמורים כשנתאלמנה ומתה, שהיא לא היתה יכולה ליפרע מהיתומים אלא בשבועה, אבל נתגרשה ומתה, לקוחות נשבעים שבועה שלא פקדתנו ונוטלים. ודוקא שמתה, אבל אם היא חיה צריכה לישבע שלא נפרעת. ואם אינה רוצה לישבע, יפסידו הלקוחות. ואם אמרה שנפרעה אחר שמכרה, נאמנת במגו שאם היתה רוצה למחול, אבל אם אמרה שנפרעה קודם המכר אינה נאמנת.
(ג) ומה שכתב ואפילו אם מת הבעל בחייה אם מתה קודם שנשבעה על כתובתה אין ללוקח ולמקבל כלום במה דברים אמורים כשנתאלמנה ומתה שהיא לא היתה יכולה לפרוע מן היתומים אלא בשבועה אבל נתגרשה ומתה לקוחות נשבעין שבועה שלא פקדתנו ונוטלים כך הוא הגירסא הנכונה בספרי רבינו ובקצת ספרים יש בהם חסרון הניכר ודברים אלו נלמדים ממה שנתבאר בסימן צ״ו:
(ד) ומה שכתב ודוקא שמתה אבל אם היא חיה צריכה לישבע שלא נפרעת ואם אינה רוצה לישבע יפסידו הלקוחות. וכ״כ הרא״ש פרק הכותב:
(ה) ומה שכתב ואם אמרה שנפרעה אחר שמכרה נאמנת במגו וכו׳ כ״כ הרא״ש שם:
(ג) צריכה לישבע שלא נפרעה (רש״ל בביאורים שלו פירוש כשטוען הבעל אשתבע לי אבל פירוש אמ״ו ז״ל עיקר כ״פ) פירוש הבית דין משביעין אותה אפילו לא טענו היורשים כלום ונראה דה״ה אם גירשה והבעל עדיין חי וטוען שפרעה אע״ג דאינו טוען שתשבע לי היא מכל מקום הבית דין טוענין לו מטעם שכתב הר״ן וכתבתיהו לשונו לעיל סימן צ״ו דשמא תודה היא היום או מחר לומר שנפרעה ותהא נאמנת במיגו דהיתה יכולה למחול ותהא שבועת שוא או שבועת חנם (ר״ל שבועה שמשביעין הלקוחות או מקבלי מתנה שלא פקדתנו כ״פ) בדבר ובכזה משביעין הבית דין כמו שנתבאר בח״מ סימן ע״ב גם לעיל סימן צ״ו דקדקתי כן מדכתב רבינו לשון ומשביעין לשון רבים ע״ש:
(ד) אם אמרה שנפרעה קודם המכר פירוש עתה אחר המכר אמרה שנפרעה קודם לכן:
(ה) אינה נאמנת ולא אמרינן תהיה נאמנת במיגו דאי בעי מחלה השתא דאין זה מיגו טוב דאי מחלה השתא היתה צריכה לשלם כל הדמים הכתובים בכתובה אבל אם נפרעת מקודם אינה חייבת לשלם אלא הדמים שקבלה מן המכר דהוי מקח טעות אשיר״י בסוף הכותב וב״י הביאו בסימן צ״ח ואפי׳ לדברי המפרשים דכל מוחל לשטר חוב אינו חייב לשלם כל דמי המכר מ״מ כ״ע לאו דינא גמירי והיא יראה למחול דסבורה שמא תתחייב לשלם כל דמי השטר אבל מה שאמרה שנפרעה קודם המכר דבר הידוע הוא כיון שמקח טעות היה הדמים חוזרין אשיר״י ועיין בח״מ סימן ס״ו:
(ג) ואם אמרה שנפרעת אחר שמכרה נאמנת במגו וכו׳ כ״כ הרא״ש בפרק הכותב (דף קמ״א סוף ע״ב) והטעם דכי היכי דאם תמחול משלמת כל הדמים של הכתובה ללקוחות הכי נמי כשאמרה שנפרעת אחר שמכרה חייבת לשלם כל הדמים שהרי כך הפסידה ללקוחות וכיון דקי״ל דהמוכר ש״ח לחבירו וחזר ומחלו מחול א״כ כי אמרה נמי שנפרעת אחר שמכרה נאמנת במגו ומשלמת כל הדמים ללקוחות אבל אם אמרה שנפרעת קודם שמכרה דאין לה מיגו לפי דסברה שאם תמחול צריכה לשלם כל הדמים ללקוחות משא״כ בנפרעת קודם שמכרה דהוי מקח טעות ואינה צריכה לשלם אלא הדמים שקיבלה מן הלוקח ואף לדברי המפרשים דכל מוחל ש״ח אינו חייב לשלם אלא דמי המכר מ״מ לאו כולי עלמא דינא גמירי והיא יראה למחול שמא תתחייב לשלם כל דמי השטר אבל מה שאומרת שנפרעת קודם המכר דבר ידוע הוא כיון שמקח טעות היה והדמים חוזרין וע״ש:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זחלקת מחוקקבית שמואלבאר היטבביאור הגר״אפתחי תשובהטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףפרישהב״חהכל
 
(ג) מִי שֶׁמֵּת וְהִנִּיחַ בָּנִים וְאַלְמָנָה, וּמֵתָה הָאַלְמָנָה קֹדֶם שֶׁנִּשְׁבְּעָה עַל הַכְּתֻבָּה, הַבְּכוֹר נוֹטֵל פִּי שְׁנַיִם.
באר הגולהחלקת מחוקקבית שמואלבאר היטבביאור הגר״אפתחי תשובהטורבית יוסףב״חעודהכל
(ז) טור בשם תשוב׳ אביו הרא״ש בסוף כלל ג׳ מטעם דכל זמן שלא נשבעה על כתובת׳ ולא הגבוה ב״ד הכתובה כל הנכסים בחזקת בעלה
(ט) הבכור נוטל פי שנים. אף מן הסך המגיע לכתובת אמו דלא מקרי נכסי האם כל זמן שלא נשבעה ולא הגבוה ב״ד הכתובה כל הנכסים בחזקת האב הם ואת אביהם הם יורשים ומשמע מגוף התשובה אף שכבר נשבעה האלמנה אם מתה קודם גביה עדיין נכסי האב מקרי ולא ידעתי למה כתב כאן קודם שנשבעה:
(ח) ומתה האלמנה קודם שנשבעה. בתשובת הרא״ש איתא כל זמן שלא נשבעה ולא הגבוה הב״ד הכתובה אז כל הנכסים הם בחזקת בעלה לכן אפילו הסך המגיע לכתוב׳ לא מקרי נכסי האם וכתב בח״מ משמע אם לא הגבוה הב״ד הכתובה אפילו אם נשבעה קיימת הנכסים בחזקת בעלה ויש לדמות לנכסי הלוה אשר משועבדים למלוה ומ״מ הבכור נוטל פי שנים כמ״ש בח״ה סי׳ רע״ח, לפ״ז קשה ממ״נ אם איירי כאן דהגבוה לה א״כ למה הנכסים קיימת בחזקת בעלה ואם לא הגבוה א״כ אפילו אם שבעה קיימת הנכסים בחזקת בעלה ואפשר דס״ל אם נשבעה הרי הנכסים יותר מוחזקים בידה מנכסי הלוה כיון דהם חייבים לה כמו הבכור שחייב לאביו י״ל דגומר ומקנה, כן ה״נ היורשים פשוטי׳ גמרו להקנות כדי שאל יקח הבכור פי שנים ואפשר אם נשבעה חולקים חלק בכורה מסך הכתובה כמ״ש בח״ה שם לענין מלוה של בכור גם בל״ז לק״מ דהא אם נשבעה אף שיקח הבכור פי שנים מ״מ אח״כ יבואו הפשוטים לתבוע עם הכתובה של אמם וצריך לשלם שני חלקים א״כ מה נ״מ אפילו אם הנכסים בחזקת אביהם מ״מ הבכור אין נוטל פי שנים וא״ל אפילו אם לא נשבעו יאמרו הפשוטים אנו מוחלים השבועה כדי שלא יקח הבכור פ״ש כמ״ש בסי׳ ק׳ בשם תשו׳ ש״י וי״ל הבכור יכול לעכב ע״ז דהוא אינו מוחל משא״כ שם בתשו׳ ש״י איירי דכל היורשים רוצים למחול:
(ה) שנים – אף מן הסך המגיע לכתובת אמו דלא מיקרי נכסי האם. וכתב הח״מ שגוף התשובה משמע אף שכבר נשבעה האלמנה אם מתה קודם גביה עדיין נכסי האב מיקרי ע״ש. והב״ש כתב דדוק׳ הוא קודם שנשבעה על הכתובה ע״ש ועיין בח״מ סי׳ רע״ח:
(ז) מי כו׳ – דהא לא קי״ל כב״ש בשבועות שם דאמר שטר העומד כו׳:
(ב) הבכור נוטל – עי׳ בתשו׳ פרח שושן כלל ד׳ סי׳ א׳:
שאלה לא״א הרא״ש ז״ל: ששאלת ראובן שמת והניח בנים ואלמנה, ומתה האלמנה קודם שנשבעה על כתובתה, אם יש לבכור פי שנים. דמספקא לן אם קרויין נכסי האם כל זמן שלא נשבעה על כתובתה. תשובה: כל זמן שלא נשבעה האלמנה על כתובתה ולא הגבוה בית דין הכתובה, כל הנכסים בחזקת בעלה, ולא זכתה בהם כלום, והבנים את אביהם הם יורשים ויש להן דין בכורה.
(ו) שאלה לא״א הרא״ש ז״ל ששאלת ראובן שמת והניח בנים ואלמנה ומתה האלמנה וכו׳ בסוף כלל נ׳:
(ז) המוכרת כתובתה בין לבעלה בין לאחרים לא הפסידה שום דבר מתנאי כתובה אבל המוחלת כתובתה לבעלה אף על פי שאסורה לישב תחתיו מכל מקום מחילתה מחילה והפסידה כתובת בנין דכרין בסוף פרק נערה שנתפתתה (כתובות נג.) אמר רבא פשיטא לי מוכרת כתובתה לאחרים יש לה כתובת בנין דכרין מאי טעמא זוזי אנסוה מוחלת כתובתה לבעלה אין לה כתובת בנין דכרין מאי טעמא אחולי אחלתיה בעי רבא מוכר׳ כתובתה לבעלה כמוכרת לאחרים דמי או כמוחלת לבעלה דמי הדר פשטה מוכרת כתובתה לבעלה כמוכרת לאחרים דמי:
(ד) המוכרת כתובתה וכו׳ מימרא דרבא ס״פ נערה (ד׳ נ״ג) לגבי כתובת בנין דכרין דאף ע״ג דמכרה כתובתה לא פקעה זכותה ולא מיבעיא מכרה לאחרים אלא אפי׳ מכרה לבעלים וס״ל לרבינו דכ״ש שלא הפסידה שום דבר מתנאי כתובה דהא בכתובת בנין דכרין היכא דמכרה כתובתה לבעלה איכא סברא דפקעה זכותה טפי שלא יירשו בניה נדונית אביה שהכניסה לבעלה שהרי מכרתה לו ואין הירושה באה מעכשיו אלא מכח הבעל ויחלקו כל בניה בשוה בני שתי נשיו אפ״ה אסיקנא דלא פקעה זכותה כ״ש שאר תנאי כתובה אבל מ״ש רבינו במוחלת דנראה דה״ה נמי שהפסידה כל תנאי כתובה איכא להקשות דילמא שאר תנאי כתובתה עדיף מכב״ד ויש ליישב דכיון דאמר רבא פשיטא לי במוחלת לבעלה דאין לה כב״ד מ״ט אחולי אחלתיה פי׳ ונקל בעיניה להפסיד בניה מכתובתה חנם משמע דה״ק פשיטא לי בכב״ד דהפסידה בניה דהא אפי׳ שאר תנאי כתובה הפסידה חנם כ״ש כב״ד: ומה שכתב ויראה מדבריו כו׳ ע״ל בסימן צ״ג סעיף ח׳ ובמ״ש לשם בדין זה בס״ד:
באר הגולהחלקת מחוקקבית שמואלבאר היטבביאור הגר״אפתחי תשובהטורבית יוסףב״חהכל
 
(ד) הַמּוֹכֶרֶת כְּתֻבָּתָהּ, בֵּין לְבַעֲלָהּ בֵּין לַאֲחֵרִים, לֹא הִפְסִידָה שׁוּם דָּבָר מִתְּנָאֵי כְּתֻבָּתָה. אֲבָל הַמּוֹחֶלֶת כְּתֻבָּתָהּ לְבַעֲלָהּ, אִבְּדָה כָּל תְּנָאֵי כְּתֻבָּה. {הַגָּה: וַאֲפִלּוּ נְדוּנְיָתָהּ הִפְסִידָה, אִם אֵינָהּ בְּעַיִן (רִיבָ״שׁ סִימָן קמ״ט בְּשֵׁם הָרַמְבַּ״ן וְהָרַשְׁבָּ״א). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּלֹא הִפְסִידָה נְדוּנְיָתָהּ אֶלָּא אִם כֵּן אָמְרָה: כָּל מַה שֶּׁבַּשְּׁטָר מָחוּל לְךְ (מהרי״ו סִימָן י״ט).}
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זחלקת מחוקקבית שמואלבאר היטבביאור הגר״אפתחי תשובהטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףדרכי משהדרישהפרישהב״חעודהכל
(ח) מימרא דרבא כתובות דף נ״ג ע״א דזוזי אנסו
(ט) בעיא דרבא שם והדר פשטה
(י) גם זה מימרא דרבא שם ודין אם איבדה המזונות בחייה נתבאר לעיל סימן צ״ג
(ה) לא הפסידה שום דבר מתנאי כתובה – פי׳ אפי׳ לאחר מיתת בעלה אבל אין בכלל זה מזונות שאחר מיתת בעלה ודאי הפסידה כמ״ש בפי׳ צ״ג סעיף ח׳ ע״ש וטעמא דמוכרת גרע ממוחלת הוא משום דגבי מוכר׳ אמרינן דזוזי היא דאנסוה למכור הלכך לא פקע זכותה.
(י) שום דבר מתנאי כתובה. כלו׳ אפי׳ כתובת בנין דכרין אף על גב דהיא סבר׳ לומר שיפסדו בניה כתובת ב״ד דהא הבעל לא ירש אותה רק הלקוחות:
(יא) המוחלת כתובת׳ לבעלה איבד׳ כל תנאי כתובה. מכאן משמע שתנאי כתובה אף מה שאין נוגע לעצמה הוא זכות שלה ואף אם לא תמחול גוף הכתובה רק תאמר לבעלה אני מוחל לך תנאי כתובה הרשות בידה ואין להבנות מזונו׳ אחר מיתת אביהם ולא יוכלו הבנות לטעון כבר זכינו בתנאי כתובה וכן הבנים זכרים לענין כתובת בנין דכרין ולא דמי למה שנתבאר לקמן סי׳ קי״ד להמחייב לזון בת אשתו דאין פטור האם מועיל דהתם זכתה הבת בשע׳ נשואין אבל כאן לא התנה רק בנן נוקבן שיולדו להם יזונו אחר מותו ולא זכו הבנות כי הוא מזכה דשב״ל לדשב״ל ומ״מ אין דעה זו מוסכמת לענין מזון הבנות והראב״ד תמה עליו והמ״מ הניח הדבר בצ״ע ולקמן סי׳ קי״ב הביא הרב מהרמ״א דעה זו בהג״ה סעי׳ א׳:
(יב) ואפי׳ נדונייתה הפסידה וכו׳. דעת המ״מ פט״ז מה״א שלדעת הרמב״ם אין הנדוניא בכלל כתובה ולא אמרו בגמ׳ רק שהתוספות בכלל כתובה למוכרת ולמוחלת אבל הנדוני׳ אינה בכלל מן הסתם ודע׳ הרמב״ן שגם נדוניא בכלל כתובה ולזה הסכים הרשב״א במוכרת ומוחלת כי מצד הלשון כשאומרת כתובתי מכור׳ או נתונ׳ אף הנדוני׳ בכלל הלשון ודע׳ הריב״ש בסי׳ קמ״ט שגם הרמב״ם כן דעתו בדבר שאינו בעין אבל מה שהוא בעין מנכסי צ״ב שהכניסה לו אף אם מכרה או נתנה אותם בפירוש יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי שלא הייתי יכולה להעיז נגדו כדי שלא יאמר וכי עיניך נתת בגירושין ובמית׳ שאין אתה רוצה למכור לי אבל דבר שאינו בעין והיא מוחלת לו אין יכולה לומר נחת רוח עשיתי לו דהא יכולה להעיז ולומר לו למה לך המחילה וכי עיניך נתת בגירושין הלא הכל בידך כבר ועיין לעיל סי׳ צ׳ סעיף ט״ו מ״ש שם ועיין בכסף משנה פכ״ב מה״א ועיין לקמן סי׳ קי״ח סעיף ח׳:
(יג) כל מה שבשטר מחול לך. כ״כ מהרי״ו דנדוני׳ לא הוי בכלל כתובה בסתמא כי לשון כתובה אינו רק כתובה ותוספ׳ ולא היה צריך להעתיק דברי מהרי״ו כי כבר כתבתי כי המ״מ כתב שגם דעת הרמב״ם כן דלא כהרמב״ן והרשב״א ודעת הריב״ש שהרמב״ם מודה להם בנדן שאינו בעין:
(ט) לא הפסידה שום דבר מת״כ. אבל מזונות אין לה מיורשים כמ״ש בסי׳ צ״ג:
(י) אבל המוחלת איבדה כל ת״כ. ולענין אם בנותיה אבדו זכות שלהן עיין בר״ן ס״פ נ״ש והמגיד פי״ט דין י״ב ולקמן סי׳ קי״ב:
(יא) ואפי׳ נדוניי׳. כבר כתבתי סי׳ צ״ג דהמגיד ס״ל להרמב״ם אין הנדוניא בכלל הכתובה ואין מחלק בין אם הנדוני׳ בעין ובין בשאין הנדוני׳ בעין ולרמב״ן והרשב״א והרמ״ה כשאינו בעין נכלל בכלל הכתובה אלא הם פליגי אם דין הנדוניא ודין כתובה שוה ולדעת הריב״ש ס״ל הרמב״ם כשאין בעין כרמב״ן והא דא״י לומר מה שמחלתי עשיתי נ״ר לבעלי כתבו הרמב״ן והרשב״א משום בכתובה א״י לו׳ נ״ר עשיתי לבעלי דהא כל הנשים יש להן כתובה וכן בת״כ א״י לו׳ נ״ר עשיתי דדינו ככתובה כמ״ש במגי׳ פכ״ב ובתשובת ריב״ש שם והא דאי״ל במחילות נדוני׳ נ״ר עשיתי לבעלי תירץ בח״מ משום כיון שאינו בעין יכולה לומר לבעלה למה לך מחילה שלי דהא הכל בידך מיהו קשה לפי זה אם כן למה לא מתרצים כן במחילת כתובה דא״י לומר נ״ר עשיתי מטעם זה אלא נראה דאיירי דמוחלת סתם הכתוב׳ וכשהנדוניא אינו בעין נכלל בכלל הכתובה וכמו דא״י לומר בכתובה נ״ר עשיתי מטעם שכתבתי כן א״י לומר במחיל׳ הנדוניא נ״ר עשיתי ואם מחלה הנדוניא לבד י״ל דיכולה לומר נ״ר עשיתי לבעלי:
(ו) כתובה – אבל מזונות אין לה מיורשים כמ״ש סי׳ צ״ג:
(ז) בעין – עיין ח״מ ב״ש. ואם מחלה הנדוני׳ לבד י״ל דיכולה לומר נ״ר עשיתי לבעלי ב״ש:
(ח) ואפי׳ כו׳ וי״א כו׳ – ממ״ש בר״פ אע״פ נ״מ כו׳ ולמוחלת וס׳ הראשונה ס״ל דמש״ה ה״ה לנדוניא כמ״ש הרשב״א בהרבה מקומות ולא קי״ל כמש״ל בכמה מקומות:
(ג) אבל המוחלת כו׳ – עי׳ בס׳ יד המלך פי״ז מה״א הלכה י״ט שכ׳ וז״ל הנה במוחלת כתובת׳ לבעלה דאיבדה כל תנאי כתובה וממילא דבטל גם התנאי של ירושת כתובת בנין דכרין ואף דהזכות של תנאי הלז לא שייך לה רק לבניה הזכרים שילדה לו ואיך יש בידה למחול צ״ל כיון דמדינא אין שום חלות כלל על גוף המתנה שנתן לבניה אחריה כיון דבשעת המתנה בניה עדיין אינם בעולם ועיקר כתובת בנין דכרין הוא רק מכח תנאי ב״ד הם אמרו והם התקינו שאם מחלה גוף כתובתה בטלה ג״כ תנאי כתוב׳ זו. ולפ״ז בהתנה עמו בפירוש שאחר מות׳ יירש איש אחר אשר בעת התנאי כבר הי׳ בעולם דאז זכה בו מטעם מתנה גמורה אפשר דאף אי מחלה הכתיב׳ לבעלה אין בידה להפסיד אותו האיש הזכות שלו וע׳ במהרי״ט ח״א סי׳ ל״ח וצ״ע לדינא עכ״ל:
המוכרת כתובתה בין לבעלה בין לאחרים לא הפסידה שום דבר מתנאי כתובה. אבל המוחלת כתובתה לבעלה, אף על פי שאסורה לישב תחתיו, מכל מקום מחילתה מחילה והפסידה כתובת בנין דכרין. ונראה דהוא הדין נמי שהפסידה כל שאר תנאי הכתובה. וכך כתב הרמב״ם: המוחלת כתובתה לבעלה הפסידה כל תנאי כתובתה ואפילו מזוני לית לה. ויראה מדבריו שאפילו בחייו אין לה מזונות. ואני כתבתי למעלה שיש לה מזונות בחייו, ולא אבדה אלא מזונות שלאחר מיתה.
(ח) ומה שכתב בשם הרמב״ם הוא בפרק י״ז מהלכות אישות:
(ט) ומה שכתב שנראה מדבריו שאפילו בחייו אין לה מזונות כ״כ ה״ה לדעתו ז״ל ושרש״י פירש אין לה מזונו׳ באלמנותה וכ״כ הרמב״ן והרשב״א ז״ל:
(י) ומה שכתב ואני כתבתי למעלה שיש לה מזונות בחייו וכו׳ בסימן צ״ג:
(א) ומהרי״ו כתב בתשובה סימן י״ט דנדונייתה לא הפסידה אא״כ אמרה כל מה שכתוב בשטר אני מוחל לך אבל בריב״ש סימן קמ״ט כתב בשם הרמב״ן והרשב״א דאף נדונייתה בכלל אא״כ היתה נדונייתה בעין דאז לא הפסידה אותה וע״ש שהאריך וכתב דאף דעת הרמב״ם כן ועיין לקמן סימן קי״ח מדין תנאי כתובה:
(ב) וכתב שם דאם כתב בכתובה לך ולכל הבאים מכחך אינה יכולה למחול אח״כ אבל בלאו הכי יכולה למחול בין כתובה בין נדונייתה בין תוספת ועיין שם:
(א) אבל המוחלת כו׳ עד והפסידה כתובת בנין דיכרין ונראה דה״ה שהפסידה נמי שאר כל תנאי כתובה כו׳ הא דהאריך רבינו בלשונו ולא קיצר לכתוב אבל במוחלת הפסידה כל תנאי כתובה דומה למ״ש תחלה דבמוכרת לא הפסידה שום דבר מתנאי כתובתה. ה״ט משום דלשון הגמרא נקט דס״פ נערה דאיירי שם בכתובת בנין דיכרין וברישא נקט הגמ׳ רביתא דאפי׳ כתובת בנין דיכרין יש לה וכ״ש שאר תנאי כתובה והואיל דפשיטא דכ״ש הוא מש״ה קיצר רבינו מה שאין כן בסיפא דה״א דוקא קאמר כתובת בנין דיכרין לית לה דהא מ״מ יטלו בתורת ירושה אבל שאר תנאי כתובה יש לה קא משמע לן רבינו דנראה לו דה״ה שאר תנאי כתובה אבדה והא דנקט הגמ׳ כתובת בנין דכרין משום רבותא דרישא נקט ודו״ק. ועיין במ״מ שכתב במכירת כתובה לבעל אי מיירי אף במנה ומאתים. ולא יכולה לומר משום נחת רוח לבעל מכרתיהו לו: (וכן במוחלת אין טענת נחת רוח. והמוחלת מחמת אונס ויש לה עדים על האונס אע״פ שלא מסרה מודעה המחילה בטילה וכל שיש בידו סיפוק לעשות אותו אונס ומפחידה ה״ז אונס רשב״א בתשובה סימן תתע״ג כ״פ):
(ו) המוכרת כתובתה בין לבעלה בין לאחרים לא הפסידה שום דבר מתנאי כתובה נלע״ד פשוט דאין לה מזונות אחר מיתת בעלה אף במוכרת וכמ״ש רבינו לעיל בהדיא בסימן צ״ג ז״ל מכרה או משכנה כתובתה כו׳ עד הפסידה מזונותיה וכ״כ הרמב״ם בהדיא בר״פ י״ח דאישות והוא מדברי ברייתא ר״פ אלמנה ניזונית והא דכתב רבינו כאן דלא הפסידה ״שום דבר כו׳ אין מזונות בכלל זה דהא מעולם לא נתחייבו לה מזונות אלא עד שתגבה כתובתה והרי היא כבר גבתה אותה בשעת שמכרה כתובתה בחייו אלא שבחייו יש לה מזונות מדאורייתא מדכתיב שארה כסותה כו׳ משא״כ במוחלת דלא גבתה כלום ואדרבא עשתה לו טובה שוויתרה לו כתובתה וה״א דלכל הפחות ישאר לה מזונותיה וכדס״ד דרב חסדא לאמר משיב רעה תחת טובה לא ימוש רעה מתוך ביתו מה הוצרך רבינו לכתוב דבמוחלת ג״כ אין לה מזונות לאחרי מותו אליבא דכ״ע אבל במכירה פשיטא ליה ולא הוצרך לכותבו ועד״ר:
(ז) שום דבר מתנאי כתובה דזוזי אנסוה (ומוכר בעין רעה מוכר ומסתמא לא מכרה תנאי כתובה משא״כ מיחלת דאחולי אחליה מדעתה ובעין יפה מוחלת ומש״ה הפסידה תנאי כתובה: ואני כתבתי למעלה בסימן צ״ג: לא קניין דמחילה א״צ קניין כמ״ש בח״מ סימן רמ״א כ״פ):
(ה) כתב הרמב״ם המוחלת כתובתה וכולי או דברי תימה וכו׳ סוף פרק שבעה עשר מה׳ אישות וכתב בכסף משנה מ״ש או דברי תימה יש ללמוד כן מדאמרי׳ בס״פ החובל אמתני׳ דקרע את כסותי שבר את כדי יש לאו שהוא כהן ויש הן שהוא כלאו עכ״ל וע״ל סימן ק״ד בתשובת הרא״ש דהיכא דכבר הכריזו ב״ד על הנכסים ומכרו להגבות כתובתה ואח״כ באו היורשים והוציאו שטר מחילה כיון דמחילה טמירתא היתה אינה מחילה:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זחלקת מחוקקבית שמואלבאר היטבביאור הגר״אפתחי תשובהטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףדרכי משהדרישהפרישהב״חהכל
 
(ה) הַמּוֹחֶלֶת כְּתֻבָּתָהּ אֵינָהּ צְרִיכָה לֹא קִנְיָן וְלֹא עֵדִים, וְהוּא שֶׁיִּהְיוּ דְּבָרִים שֶׁהַדַּעַת סוֹמֶכֶת עֲלֵיהֶם וְלֹא יִהְיוּ דִּבְרֵי שְׂחוֹק וְהִתּוּל אוֹ דִּבְרֵי תֵּימָה, אֶלָּא בְּדַעַת נְכוֹנָה. {הַגָּה: אֲנָסָהּ לִמְחוֹל, כְּגוֹן שֶׁהָיָה מִתְקוֹטֵט עִמָּהּ תָּמִיד וּמָחֲלָה לוֹ כְּדֵי שֶׁתֵּשֵׁב עִמּוֹ בְּשַׁלְוָה, מְחִילָתָהּ בְּטֵלָה אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא מָסְרָה מוֹדָעָה (תְּשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ״א סִימָן תתפ״ג).}
באר הגולהט״זחלקת מחוקקבית שמואלבאר היטבביאור הגר״אפתחי תשובהטורבית יוסףפרישהעודהכל
(יא) הרמב״ם שם והביאו הטור ונלמד מעובדא דמר זוטרא ורב אדא קידושין דף ס״ה ע״ד וכדאמרי׳ התם דלא איברי סהדי אלא לשקרי
(ו) א״צ לא קנין כולי – בטור העתיק בלשון זה כשאר מוחלין וכ׳ ש״ל ע״ז והא דכ׳ בשם הרא״ש לעיל דמחילה טמירתא לא הוה (מחילה) היינו משום שכבר הכריזו עליה בב״ד וא״כ היה לפרסם הדבר והיינו מרמה עכל עמ״ש בסי׳ ק״ג סעיף ב׳.
(יד) לא קנין ולא עדים וכו׳. משמע אף שלא החזירה לו הכתובה מהני מחילה וכן משמע לעיל סי׳ צ״ו סעיף ב׳ דאף שהכתובה בידה מהני מחילה דהא צריכה לישבע שלא מחלה הכתובה ש״מ דמהני מחילה אף דנקיט׳ כתובה ובמרדכי ספ״ק דסנהדרין מביא ראיה דמחיל לך ותפיס שטרא מהני מהא דאמרינן המוכר שט״ח לחבירו וחזר ומחלו מחול אעפ״י שמסר הש״ח לקונה בכתיבה ומסירה ודלא כמ״ש בסמ״ע סימן י״ב דמחילה בתפיס שטרא לא מהני לדעת הש״ע והמרדכי חולק על הרמב״ם לפי דבריו ולפי מ״ש מוכח דגם הרמב״ם הכי ס״ל:
(טו) או דברי תימה. כתב בכ״מ כי הא דאמרינן יש הן שהוא כלאו ובב״ח כתב דמחילה טמירתא לא מהני ועיין מ״ש ע״ז סימן ק״ג סעיף ב׳:
(טז) מחילתה בטילה. היינו באונס הידוע אבל אם אין האונס ידוע צריכה למסור מודע׳ ועיין בתשובת הרא״ש שהביא הטור סוף סי׳ קי״ח:
(יב) המוחלת כתובתה. עיין בח״ה סימן י״ב וסימן רמ״א המוחל והשטר בידו אם מהני המחילה מכאן יש להביא ראיה דמהני מחיל׳ אפי׳ כשהכתוב׳ בידה וכן כתב בח״מ מיהו מה שהביא ראיה מסימן צ״ג ומפ״ק דסנהדרין יש לדחות ועיין סימן כ״ח מ״ש:
(יג) או דברי תימה. כתב בכ״מ דנלמד מהא דאמרינן שבר את כדי דיש הן שהוא כלאו ועיין ב״ח:
(יד) מחילת׳ בטילה. היינו באונס ידוע אבל אם אין האונס ידוע צריכה למסור מודע׳ ועיין סי׳ קי״ח:
(ח) כתובתה אינה צריכה לא קנין – משמע אף שלא החזירה לו הכתובה מהני מחילה ח״מ ב״ש. והסמ״ע סי׳ י״ב ס״ק כ״א לא כ״כ ע״ש ובש״ך ועיין ב״ח סי׳ ס״ו:
(ט) בטילה – היינו באונס ידוע. אבל אם אין האונס ידוע צריכה למסור מודעא וע״ל סי׳ קי״ח:
(ט) המוחלת כו׳ – עתוס׳ דסנהדרין ו׳ א׳ ד״ה צריכה כו׳ וש״מ וכמ״ש בח״מ סי׳ י״ב ס״ו וסימן רמ״א ס״ב:
(י) והוא שיהיו כו׳ – כמ״ש ס״פ החובל יש דברים כו׳. כ״מ:
(יא) אנסה כו׳ אע״פ כו׳ – עתוס׳ דב״ב מ״ח א׳ ד״ה אמר רבא כו׳:
(ד) המוחלת כתובת׳ – עבה״ט. והנה לפמ״ש בתשו׳ נו״ב תניינא חח״מ סי׳ ל״ב ליישב דברי הב״ח שמביא הש״ך בח״מ סי׳ י״ב ס״ק י״ז מ״ש בפירוש דברי הר״ר ישעיה בטור שם ומחלק שם בין אית ללוה נכסי בשעת המחילה דאז הוי כגבוי ולא מהני ל׳ מחילה ובין לית ליה ללוה נכסי בשעת המחיל׳ דלא שייך לומר כגבוי דמי אלא שעכ״פ גופו משועבד לשלם כשיהי׳ לו ולזה מועיל לשון מחילה ע״ש. לפ״ז נדחה קצת הוכחת הח״מ והב״ש לסתור דברי הסמ״ע שפסק כהרב ר׳ ישעיה. וע׳ עוד בנו״ב שם ויובא בפ״ת לח״מ סי׳ י״ב ס״ח בד״ה מחילה:
כתב הרמב״ם: המוחלת כתובתה אינה צריכה לא קנין ולא עדים כשאר מוחלין, והוא שיהיה דברים שהדעת סומכת עליהם, ולא יהיה שחוק והיתול או דברי תימה אלא בדעת נכונה.
(יא) כתב הרמב״ם המוחלת כתובתה אינה צריכה לא קנין ולא עדים וכו׳ ג״ז בפרק י״ז מהל׳ אישות וכתב ה״ה כבר נתבאר פ״ה מהלכות מכירה שאין המחילה צריכה קנין ושם הבאתי ראיה לזה וכן אין צריך לעדים כל שהיא מודה דלא איברו סהדי אלא לשקרי כדאית׳ בקידושין פרק האומר (קידושין סה:) עכ״ל כתוב בתשובת הרשב״א סימן תתפ״ג מוחלת כתובתה לבעלה מה שעשתה עשוי ולא שייך בכי הא טענת נחת רוח וכן כתב הרמב״ם בפרק י״ז ומיהו דוקא במוחלת שלא מחמת אונס ידוע אבל אם נאנסה ומחלה ויש עדים על האונס כגון זה שהיה מתקוטט עמה כדי שתמחול לו והוציאה מביתו ונתפייסה ומחלה לו כדי שתשב עמו בשלום אע״פ שלא מסרה מודעה המחילה בטלה וכל שיש בידה ספוק לעשות אותו אונס ומפחידה הרי זה אונס. כתב עוד הרב המגיד בסוף פרק י״ח מהלכות אישות כבר העלו הרמב״ן והרשב״א דמוחלת עיקר כתובה אינה יכולה לטעון נחת רוח עשיתי לבעלי שהרי כל הנשים יש להן כתובה ולא תהיה לה איבה אם לא תמחול ואדרבה היא יכולה לומר לו שהוא נותן עיניו לגרשה כשמבקש שתמחול כתובתה משא״כ בנצ״ב עכ״ל:
(ח) ולא עדים פירוש בזמן שהיא מודה דלא איברו סהדי אלא לשקרי ה״ה:
(ט) כשאר מוחלין והא דכתב בשם הרא״ש לעיל דמחילה טמירתא היא היינו משום שכבר הכריזו עליה הב״ד וא״כ היה להם לפרסם והיינו מרמה מ״ו. ולעד״נ דלא משום ריעותא דמחילה טמירתא פסק הרא״ש לעיל אלא משום המרמה וז״ש כי לא ידעו באותה מחילה טמירתא כי אילו שידעו הב״ד מאותה המחילה שנעשית בסוד ודאי לא היה מוכרין הב״ד אע״פ שנעשית המחילה בסוד כי דוקא במתנה טמירתא אמרו דלא מהני ולא במחילה אלא משום שעשו הדבר בסוד כדי לרמאות את הלוקח ולהפסידו מש״ה הפסידו זכות היתומים וק״ל:
(י) שחוק והיתול פי׳ אם אומרת אמת שמחלתי אבל היה דרך שחוק והיתול ולא כוונתי למחילה או יורשים או לקוחות טוענין כן:
(וחזרו ומחלו מחול כמ״ש בח״מ סימן ס״ו כ״פ):
באר הגולהט״זחלקת מחוקקבית שמואלבאר היטבביאור הגר״אפתחי תשובהטורבית יוסףפרישההכל
 
(ו) הַמּוֹכֵר שְׁטָר חוֹב לַחֲבֵרוֹ, וְחָזַר וּמְחָלוֹ לוֹ, מָחוּל. וַאֲפִלּוּ יוֹרֵשׁ מוֹחֵל. לְפִיכָךְ, מָכְרָה כְּתֻבָּתָהּ וּמֵת הַבַּעַל וְאַחַר כָּךְ מֵתָה, בְּנָהּ יָכוֹל לִמְחוֹל וְהַמֶּכֶר בָּטֵל. וַאֲפִלּוּ אֵין לָהּ יוֹרֵשׁ אַחֵר אֶלָּא זֶה הַבֵּן וְנִמְצָא פִּרְעוֹן הַכְּתֻבָּה עָלָיו, יָכוֹל לִמְחוֹל לְעַצְמוֹ כְּדֵי לְבַטֵּל הַמִּקָּח, וְיוֹרֵשׁ הַכְּתֻבָּה.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זחלקת מחוקקבית שמואלבאר היטבביאור הגר״אטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףפרישהב״חעודהכל
(יב) טור מימרא דשמואל כתובות דף פה ע״ב
(יג) שם עובדא דקריבתיה דרב נחמן וכו׳ וכפירוש הרא״ש שם
(ז) ויורש הכתובה – בטור כ׳ מכח אביו וכ׳ רש״ל ומ״מ צריך לשלם מה שנתן הלוקח כמ״ש בח״מ סימן ס״ו ואני כתבתי בפ׳ הכותב סימן ט״ו שאין היורש יכול למחול בכה״ג עכ״ל.
(יז) בנה יכול למחול וכו׳. למאן דס״ל במוחל ש״ח דאינו משלם רק דמים שנתן הלוקח ניחא הכא אבל למאן דס״ל שהמוחל צריך לשלם כל החוב (שני הדעות הובאו בש״ע מטח״ה סי׳ ס״ו סעיף ל״ב) וא״כ קשה מאי מרויח במחילה הא צריך לשלם מכיסו ללוקח כל דמי הכתוב׳ והתוספו׳ כתבו דנ״מ אם הבן קטן דלא מחייב לשלם מדינא דגרמי דפגיעתו רעה:
(יח) יכול למחול לעצמו. כאן סתם וכתב שיכול למחול לעצמו כדעת הרא״ש שכ״כ ולענין תשלומין דעת הרא״ש שאינו משלם רק דמים שנותן הלוקח או דמיירי בקטן וכמ״ש בסעי׳ שלפני זה אבל בח״מ סי׳ ס״ו הביא דעת בעל התרומו׳ שחולק וס״ל דלא מצי מחיל לעצמו מאחר שהוא משועבד לשלם ואין המחילה מועלת אלא לאינש דעלמא שאין המוחל משועבד לשלם ועיין בספר התרומות שער נ״א שהאריך בזה להביא הרבה ראיות לדין זה:
(טו) בנה יכול למחול. ואין לומר /להקשות/ המוחל צריך לשלם כל החוב מה מרויח במחילה ויש לומר דנ״מ אם הוא קטן דפטור מדין גרמי ועיין תוספו׳ ובח״ה סי׳ ס״ו:
(טז) יכול למחול לעצמו. עיין בח״ה שם הביא החולקים על זה וסבירא להו דא״י למחול:
(י) לעצמו – עיין ח״מ סי׳ ס״ו ששם הביא דעת בעה״ת שיש חולק וס״ל דא״י למחול ע״ש בסמ״ע ובש״ך ס״ק פ״ב:
(יב) ואפי׳ אין כו׳ – עח״מ סו׳ ס״ו סכ״ג:
המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו, מחול. ואפילו יורש מוחל. לפיכך מכרה כתובתה ומת הבעל, ואח״כ מתה, בנה יכול למחול והמכר בטל. ואפילו אין להםא יורש אחר אלא זה הבן, ונמצא פרעון הכתובה עליו, יכול למחול לעצמו כדי לבטל המקח, ויורש הכתובה מכח אביו.
א. כן ברוב עדי הנוסח.
(יב) המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול ואפי׳ יורש מוחל מימרא בפרק הכותב (כתובות פה:):
(יג) ומה שכתב לפיכך מכרה כתובתה ומת הבעל ואחר כך מתה בנה יכול למחול וכו׳ שם קריבתיה דר״נ זבינתה לכתובתה בטובת הנאה איגרשה ושכיבא אתו לקוחות וקא תבעו לברתה א״ר נחמן ליכא דליסבה עצה תיזיל ותיחלה לכתובתה דאמה לגבי אבוה ותירתה מיניה ופירש רש״י אתו לקוחות וקא תבעו לברתה הלוקח תבעה הבת לדין לגבות כתובת אמה מאביה וכתב הרא״ש ואין הלשון משמע כן דמה לו ללוקח אצל הבת הילכך הפירוש הנכון הוא שמת גם האב ואין להם יורש אלא זו הבת ואשמעינן תלמודא דאף בכה״ג שהמחילה היה לעצמה יכולה למחול לאביה והיא זוכה במקום אביה עכ״ל וסתם רבינו דבריו כדעת הרא״ש:
(יא) ואפי׳ אין להם כצ״ל וכן הוא באשיר״י ור״ל לבעל ואשתו שמתו אין להם שום ולד זולת זה ומיהו אין צריך למחוק גירסת הספרים ושפיר גרסינן ״לו דמתחלה דיבר שבנה ימחול ליורשים של בעלה וע״ז קאמר דאפי׳ אין לו לבעל שום יורש זולת זה הבן שירש כתובת אמו הוא גם כן בן כל בעלה זה שמת והוא יורש הכתובה וגירסא זו ״דלא נראה עיקר דלגירסא להם קשה מנ״מ שהוא יורש שלה דנקטה:
(יב) ונמצא הפרעון עליו פירוש פרעון הכתובה שהלוקח יתבע ממנו כתובת אמו שלקח ממנה והוא ימחול לאביו ויחזור וירש ממנו:
(יג) ויורש הכתובה ומכל מקום צריך לשלם מה שנתן הלוקח כדלקמן בטח״מ סימן ס״ו ואני כתבתי בפרק הכותב סימן ט״ו שאין היורש יכול למחול כה״ג מ״ו:
(ו) המוכר ש״ח וכו׳ יכול למחול לעצמו וכו׳ בפרק הכותב (סוף דף פ״ה) וכתבו התוס׳ וא״ת ומה מרויח היורש הלא חייב לשלם דמי שטרא מעליא מדיני דגרמי י״ל דנפקא מינה דהיורש קטן כמו הפעוטות דמתנתן מתנה ולא חייב מדינא דגרמי ולר״י נראה דמרויח שא״צ לשלם מדינא דגרמי אלא הדמים שנתן על הכתובה לא כל דמי הכתובה עכ״ל ועיין במ״ש בח״מ סימן ס״ו סכ״ד בדין יורש שמוחל לעצמו:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זחלקת מחוקקבית שמואלבאר היטבביאור הגר״אטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףפרישהב״חהכל
 
(ז) מִי שֶׁמָּכַר בְּחַיֵּי אָבִיו כְּתֻבַּת אִמּוֹ שֶׁאִם יָמוּת אָבִיו וְאַחַר כָּךְ תָּמוּת אִמּוֹ וְיִירַשׁ הוּא אֶת כְּתֻבָּתָהּ שֶׁיִּהְיֶה הַלּוֹקֵחַ עוֹמֵד בִּמְקוֹמוֹ לִגְבּוֹתָהּ, וְהִתְנָה שֶׁאִם תְּעַרְעֵר אִמּוֹ עַל הַמֶּכֶר שֶׁלֹּא יְסַלְּקֶנּוּ מֵעִרְעוּר, וּמֵתָה וְלֹא עִרְעֲרָהּ, אֵינוֹ יָכוֹל לוֹמַר: אֲנִי בִּמְקוֹם אִמִּי וּכְמוֹ שֶׁהִיא יְכוֹלָה לְעַרְעֵר עַל הַמְּקָּח גַּם אֲנִי מְעַרְעֵר וַאֲבַטְּלֶנּוּ, שֶׁעִרְעוּר שֶׁל עַצְמוֹ קִבֵּל עָלָיו וַדַּאי.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהחלקת מחוקקטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףדרישהפרישהב״חעודהכל
(יד) שם בעובדא דההוא דזבנה לכתובת אמיה וכו׳ כתובו׳ דף צ״א ע״ב
(טו) במימרא דרבא שם
(יט) מי שמכר בחיי אביו כתובת אמו. עיין ברש״י ותוס׳ דף צ״א ע״ב בד״ה דזבנה לכתובתה וכו׳ כי זה דומה לאומר מה שאירש מאבא מכור לך דק״ל לא אמר כלום דהוי דשב״ל:
בן שמכר כתובת אמו, פי׳ שמכרה בחיי אביו שאם ימות אביו ואח״כ תמות אמו ויורש הוא את כתובתה, שיהיה הלוקח עומד במקומו ליקח אותה, והתנה שאם תערער אמו על המקח שלא יסלקו מערעור. ומתה ולא ערערה, אינו יכול לומר אני במקום אמי, וכמו שהיא היתה יכולה לערער על המקח גם אני מערער ואבטלנו, שערעור של עצמו ודאי קבל על עצמו.
(יד) בן שמכר כתובת אמו פירוש שמכר בחיי אביו שאם ימות אביו ואח״כ תמות אמו ויורש הוא את כתובתה שיהיה הלוקח עומד במקומו וכו׳ בפרק מי שהיה נשוי (כתובות צא:) ההוא גברא דזבנה לכתובת אמיה בטובת הנאה א״ל אי אתיא אם ומערערה לא מפצינא לך שכיבא אם ולא ערערה אתא איהו וקא מערער סבר רמי בר חמא למימר איהו במקום אימיה קאי א״ל רבא נהי דאחריות דידה לא קביל אחריות דידיה מי לא קביל. עיין במישרים נתיב כ״ג חלק ד׳ דינים דשייכים לסימן זה
(ב) שמכרה בחיי אביו שאם ימות כו׳ דין זה איתא בגמרא פרק מי שהיה נשוי סוף דף צ״א ההוא גברא דזבנא לכתובתא דאמיה בטובת הנאה ופירש״י בלישנא קמא כפירוש שכתב רבינו ופירוש זה כתב נמי הרא״ש שם ודייקי מיניה התוס׳ והרא״ש שם ז״ל מכאן דקדק רבינו תם הא דאמרינן ביש נוחלין מה שאירש מאבא מכור לא אמר כלום ה״מ כשאומר מה שאירש מאבא סתם אבל אם אמר שדה זו שאירש קנה ואפי׳ למ״ד אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם דאל״כ איך היה יכול למכור כתובת אמו כו׳ ע״ש. והא דכתבתי לעיל בס״ס ס״ט וצ״ב דאין הבן יכול לסלק נפשו מירושת אביו היינו דוקא בלשון דין ודברים אבל למכור שדה ידוע אין ענין לזה. ועוד פירש״י שם פירוש אחר שכבר מת אביו והנכסים נפלו לפני הבן ומכר השדה שהיתה יכולה לטורפה בשיעבוד הכתובה ולפי זה אין ראייה לדקדוק רבינו תם וכ״כ שם התוס׳ והרא״ש ורבינו התחיל לכתוב לשון הגמרא בן שמכר כתובת אמו וכתב עליו פירש רש״י לישנא קמא כדי לאשמועינן גם כן דקדוק התוס׳ וע״ל בח״מ סימן רי״א שג״כ שם כתבו בפירוש ואף כאן הוי מצי לאשמועינן דין זה בקיצור לכתוב בן שמכר ירושתו הראויה לו לבא מאמו אלא שרצה לכתוב המעשה כמו שנעשה כמו שנזכר בגמרא וק״ל:
(יד) ודאי קבל לשון הגמרא נהי דאחריות דעלמא לא קביל עליה אחריות דידיה מי לא קיבל
(ז) בן שמכר כתובת אמו כו׳ עובדא דההוא גברא סוף פרק מי שהיה נשוי (סוף דף צ״ח) וכתבו התוס׳ בשם ר״ת דהא דאמרינן מה שאירש מאבא מכור לך לא אמר כלום דה״ל דבר שלא בא לעולם ה״מ כי אמר סתם מה שאירש מאבא מכור לך אבל אם אמר שדה זו שאירש קנה וכו׳ כ״כ הרא״ש לשם (בדף קמ״ב ריש ע״ב) והכא נמי מברר מקחו שאומר לו כתובה זו של אמי אני מוכר לך כו׳ וכ״כ בח״מ ריש סימן רי״א בשם ר״ת:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהחלקת מחוקקטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףדרישהפרישהב״חהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×