(א) למכור כתובתה או ליתנה לאחרים. ולא שייך לו׳ שתהא קלה בעיניו להוציאה דהא כשיוצי׳ אותה יצטרך הבעל לשלם להאחרים אבל כשמוכרת לו או נותנת לו שייך לו׳ שתהיה קלה בעיניו להוציא׳ ע״כ צריך לכתוב לה כתובה אחרת:

(ב) ואם מכרה לבעל׳. ה״ה נתנה או מחלה לבעל׳ כמ״ש בסמוך סעיף ד׳:

(ג) המכר מכר ואסור להשהות׳. ואם מת או גירשה קודם שכת׳ לה כתוב׳ אחרת אין לה עליו כלום:

(ד) אין ללוקח ולמקבל כלום. בח״מ סי׳ ס״ו סעיף ט״ז פסק דהקונה מהמלוה שט״ח שיש לו על הלוה ומת הלוה אם אחר שלקחו מת נשבע הלוקח שלא אמר לו המוכר כלום ושאינו יודע ששטר זה פרוע וגובה שטרו ואף אם המוכר מת וא״א בזה כבר נתחייב המוכר שבוע׳ לבני הלוה דכיון שמכרו אין עליו עיקר החיוב אלא שמשביעין גם את המוכר אם הוא חי מפני שנאמן לו׳ פרוע מיגו דאי בעי מחלה ואם כן קשה על פסק זה שפסק כאן הטור דאם אשה מכרה כתובתה לאחרים בחיי הבעל ומת הבעל ואח״כ מתה היא קודם שבוע׳ אין ללוקח כלום דהא אף שמת בעלה בחייה לא דמי למת לוה בחיי מלוה דהא כבר מכרה הכתוב׳ ואין עליה עיקר החיוב ומאחר שהלוקח קיים אף שמתה האשה ישבע הלוקח שלא פקדנו ויגבה הכתובה ובאמת דיש לחלק בין כתובה לשט״ח דמכירת שט״ח היא מכירה ודאית כשיגיע הזמן ואין השבועה ודאית דהא אם לא יטעון הלוה פרעתי ואין כאן שבועה אבל מכירת כתובה היא מכירה גרועה דשמא לא תבא לידי גביה לעולם כי היא תמות בחייו ואף אם תבא לידי גביה אין גביית כתובה רק בשבועה דאשה לאו לגירושין עומדת ובאלמנו׳ אין גובין אלא בשבוע׳ ע״כ מעיקר׳ מכירה גרועה היא ואין הלוקח גובה כל שלא נשבעה האלמנה קודם שמתה וכן מצאתי בדברי הרמב״ם פי״ז מה״א דין י״ז יש לאשה למכור כתובתה וכו׳ ואם מתה היא בחיי בעלה או קודם שנשבעה אין לה כלום ומ״מ צריך ראיה לדין זה דהרמב״ם אפשר דלא ס״ל אפילו במוכר שט״ח שהלוקח ישבע כל שמת מוכר אבל להרא״ש והר״ן שכתבו גבי מוכר ש״ח שהלוקח נשבע אף שמת מוכר צריך ראיה מנ״ל דלא ס״ל כן גבי כתובה וראיתי בדברי הרא״ש סוף שבועות שהשוה דין כתובה לדין שט״ח שמביא ראיה למוכר שט״ח מדברי הרמב״ם הנ״ל (דין י״ז שהבאתי לפני זה אלמא דס״ל להרא״ש דחד דינ׳ אית להו ודו״ק):

(ה) אבל אם נתגרשה ומתה. כלומר אף על פי שאח״כ מת גם הבעל מ״מ הואיל והיא מתה תחלה ה״ל מת מלוה בחיי לוה ויורשי המלוה גובין מיורשי הלוה וה״ה לקוחות גובין מיורשי הלוה בשבועה שלא פקדנו המוכר:

(ו) אבל אם היא בחייה צריכה לישבע. אם המגרש חי וטוען ברי שפרע לאשה צריכה היא לישבע ואם המגרש מת ובאים לגבות מן יורשיו צריכים שניהם לשבע שהב״ד טוענין ליורשים שאם היה אביהם חי היה יכול לטעון פרעתי לאשה או ללקוחות וע׳ כאן בב״ח מ״ש וכבר כתבתי לעיל סי׳ צ״ח סק״ה שאין דבריו ברורים ואין על הגרושה שום שבועה אם לא בטענת ברי כמו כל מלוה ואם פטרה משבועה אין לו עליה שום שבועה אפילו טוען ברי וסתמא קתני במשנה אינו יכול להשביעה:

(ז) יפסידו הלקוחות. וכלומר והלקוחות חוזרין עליה ואם היא מודה שנפרעה קודם המכירה אם כן הוי מכירה בטעות ומחזרת להם הדמים מועטים שקבלה מהם ואם נפרע׳ אח״כ מחזרת כל דמי הפרעון ששילמו לה:

(ח) קודם המכר אינה נאמנת. דלא שייך להאמינה במגו דמחילה דסברה שאם תמחול יפסקו לה ב״ד לשלם כל דמי הכתובה ללקוחו׳ כדעת הפוסקים דס״ל הכי אבל מה שטוענת שנפרעה קודם המכר דבר פשוט דהוי מקח טעות ואינה צריכה להחזיר רק דמים מועטים שקבלה מן הלקוחו׳ ועיין בח״מ סי׳ ס״ו סעי׳ ט״ו וט״ז ושם נתבאר שיש מחלוקת אם פרע הלוה למלוה אם נפטר בזה מן הלוקח ומכ״ש אם הב״ד מיחו בידו וכל מה שנתבאר שם שייך גם כאן:

(ט) הבכור נוטל פי שנים. אף מן הסך המגיע לכתובת אמו דלא מקרי נכסי האם כל זמן שלא נשבעה ולא הגבוה ב״ד הכתובה כל הנכסים בחזקת האב הם ואת אביהם הם יורשים ומשמע מגוף התשובה אף שכבר נשבעה האלמנה אם מתה קודם גביה עדיין נכסי האב מקרי ולא ידעתי למה כתב כאן קודם שנשבעה:

(י) שום דבר מתנאי כתובה. כלו׳ אפי׳ כתובת בנין דכרין אף על גב דהיא סבר׳ לומר שיפסדו בניה כתובת ב״ד דהא הבעל לא ירש אותה רק הלקוחות:

(יא) המוחלת כתובת׳ לבעלה איבד׳ כל תנאי כתובה. מכאן משמע שתנאי כתובה אף מה שאין נוגע לעצמה הוא זכות שלה ואף אם לא תמחול גוף הכתובה רק תאמר לבעלה אני מוחל לך תנאי כתובה הרשות בידה ואין להבנות מזונו׳ אחר מיתת אביהם ולא יוכלו הבנות לטעון כבר זכינו בתנאי כתובה וכן הבנים זכרים לענין כתובת בנין דכרין ולא דמי למה שנתבאר לקמן סי׳ קי״ד להמחייב לזון בת אשתו דאין פטור האם מועיל דהתם זכתה הבת בשע׳ נשואין אבל כאן לא התנה רק בנן נוקבן שיולדו להם יזונו אחר מותו ולא זכו הבנות כי הוא מזכה דשב״ל לדשב״ל ומ״מ אין דעה זו מוסכמת לענין מזון הבנות והראב״ד תמה עליו והמ״מ הניח הדבר בצ״ע ולקמן סי׳ קי״ב הביא הרב מהרמ״א דעה זו בהג״ה סעי׳ א׳:

(יב) ואפי׳ נדונייתה הפסידה וכו׳. דעת המ״מ פט״ז מה״א שלדעת הרמב״ם אין הנדוניא בכלל כתובה ולא אמרו בגמ׳ רק שהתוספות בכלל כתובה למוכרת ולמוחלת אבל הנדוני׳ אינה בכלל מן הסתם ודע׳ הרמב״ן שגם נדוניא בכלל כתובה ולזה הסכים הרשב״א במוכרת ומוחלת כי מצד הלשון כשאומרת כתובתי מכור׳ או נתונ׳ אף הנדוני׳ בכלל הלשון ודע׳ הריב״ש בסי׳ קמ״ט שגם הרמב״ם כן דעתו בדבר שאינו בעין אבל מה שהוא בעין מנכסי צ״ב שהכניסה לו אף אם מכרה או נתנה אותם בפירוש יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי שלא הייתי יכולה להעיז נגדו כדי שלא יאמר וכי עיניך נתת בגירושין ובמית׳ שאין אתה רוצה למכור לי אבל דבר שאינו בעין והיא מוחלת לו אין יכולה לומר נחת רוח עשיתי לו דהא יכולה להעיז ולומר לו למה לך המחילה וכי עיניך נתת בגירושין הלא הכל בידך כבר ועיין לעיל סי׳ צ׳ סעיף ט״ו מ״ש שם ועיין בכסף משנה פכ״ב מה״א ועיין לקמן סי׳ קי״ח סעיף ח׳:

(יג) כל מה שבשטר מחול לך. כ״כ מהרי״ו דנדוני׳ לא הוי בכלל כתובה בסתמא כי לשון כתובה אינו רק כתובה ותוספ׳ ולא היה צריך להעתיק דברי מהרי״ו כי כבר כתבתי כי המ״מ כתב שגם דעת הרמב״ם כן דלא כהרמב״ן והרשב״א ודעת הריב״ש שהרמב״ם מודה להם בנדן שאינו בעין:

(יד) לא קנין ולא עדים וכו׳. משמע אף שלא החזירה לו הכתובה מהני מחילה וכן משמע לעיל סי׳ צ״ו סעיף ב׳ דאף שהכתובה בידה מהני מחילה דהא צריכה לישבע שלא מחלה הכתובה ש״מ דמהני מחילה אף דנקיט׳ כתובה ובמרדכי ספ״ק דסנהדרין מביא ראיה דמחיל לך ותפיס שטרא מהני מהא דאמרינן המוכר שט״ח לחבירו וחזר ומחלו מחול אעפ״י שמסר הש״ח לקונה בכתיבה ומסירה ודלא כמ״ש בסמ״ע סימן י״ב דמחילה בתפיס שטרא לא מהני לדעת הש״ע והמרדכי חולק על הרמב״ם לפי דבריו ולפי מ״ש מוכח דגם הרמב״ם הכי ס״ל:

(טו) או דברי תימה. כתב בכ״מ כי הא דאמרינן יש הן שהוא כלאו ובב״ח כתב דמחילה טמירתא לא מהני ועיין מ״ש ע״ז סימן ק״ג סעיף ב׳:

(טז) מחילתה בטילה. היינו באונס הידוע אבל אם אין האונס ידוע צריכה למסור מודע׳ ועיין בתשובת הרא״ש שהביא הטור סוף סי׳ קי״ח:

(יז) בנה יכול למחול וכו׳. למאן דס״ל במוחל ש״ח דאינו משלם רק דמים שנתן הלוקח ניחא הכא אבל למאן דס״ל שהמוחל צריך לשלם כל החוב (שני הדעות הובאו בש״ע מטח״ה סי׳ ס״ו סעיף ל״ב) וא״כ קשה מאי מרויח במחילה הא צריך לשלם מכיסו ללוקח כל דמי הכתוב׳ והתוספו׳ כתבו דנ״מ אם הבן קטן דלא מחייב לשלם מדינא דגרמי דפגיעתו רעה:

(יח) יכול למחול לעצמו. כאן סתם וכתב שיכול למחול לעצמו כדעת הרא״ש שכ״כ ולענין תשלומין דעת הרא״ש שאינו משלם רק דמים שנותן הלוקח או דמיירי בקטן וכמ״ש בסעי׳ שלפני זה אבל בח״מ סי׳ ס״ו הביא דעת בעל התרומו׳ שחולק וס״ל דלא מצי מחיל לעצמו מאחר שהוא משועבד לשלם ואין המחילה מועלת אלא לאינש דעלמא שאין המוחל משועבד לשלם ועיין בספר התרומות שער נ״א שהאריך בזה להביא הרבה ראיות לדין זה:

(יט) מי שמכר בחיי אביו כתובת אמו. עיין ברש״י ותוס׳ דף צ״א ע״ב בד״ה דזבנה לכתובתה וכו׳ כי זה דומה לאומר מה שאירש מאבא מכור לך דק״ל לא אמר כלום דהוי דשב״ל: